דיאטה של סבל

תראי, אף אחת לא נהנית לעשות דיאטה. חלום חיינו הוא לחיות בלי חשבון. להוציא כסף בלי חשבון, לאכול בלי חשבון, לנוח בלי חשבון, לטייל בלי חשבון, להגיד מה שבא לנו מתי שבא לנו. נו, הבנת. אבל החיים (של רובנו, כן?) לא מותאמים לחופש בלתי מוגבל. זה בסדר, אנחנו מבינות את זה.

הבעיה היא רמת התסכול שזה מעורר.

בהרבה מאוד תחומים אנחנו מתואמות עם המציאות. מפתחות מירמור ברמה סבירה. מתבאסות כשאי אפשר לישון עוד שעה, נאנחות כשלא נותנים לנו להשתין בשקט, בוהות בבלגן בבית, אומרות לעצמנו כל מיני מנטרות בשקל כשלא בא לנו ללכת לעבודה בבוקר.

אבל יצא, שאצלך הקטע מול האכילה והמשקל לא מצליח להגיע ליציבות. את אוכלת וסובלת, נשקלת וסובלת, חושבת לשנות וסובלת. המחשבה להגביל את עצמך פשוט מאיימת. את יודעת שגם אם תתחילי דיאטה, היא לא תחזיק. וגם אם היא תחזיק, התוצאות לא תגענה. וגם אם הן תגענה, את לא תצליחי לשמור עליהם. וכשלא תצליחי לשמור, את תהיי הרבה יותר עצובה ומיואשת מעכשיו. וגם הדיאטה עצמה תהיה זוועה. כל הזמן להגביל את עצמך, לראות כמה אחרים אוכלים כמה שהם רוצים, להיות רעבה, מתוכננת כל הזמן. המחשבות על דיאטה עושות לך רע. ממש רע.

את צודקת, לא אצל כולן זה ככה. יש נשים שלהגביל את עצמן באוכל לא קשה להן בכלל. יש כאלו שלא קל להן, ושזה דורש מאמץ מסויים. יש את אלו שצריכות להתאמץ. אפילו ממש להתאמץ. אבל אצלך זה לא רק זה. קשה לך מאוד לעשות דיאטה, אבל זו לא רק העשייה. את סובלת מזה מאוד. כל ההתעסקות הזאת, התקווה שלא מתממשת, חוסר התוצאות או האיטיות המזוויעה שבה הן מגיעות, כל דבר שקשור לתהליך הזה – עושה לך רע. רק המחשבה על זה – עושה לך רע. מאוד.

אז את מנסה פשוט להשלים עם המצב כדי לא לסבול כל כך. יש את אלו שקוראות לזה "קבלה עצמית". זה מאוד מתקדם מצידן. את מנסה לאהוב את עצמך כפי שאת. את אומרת לעצמך כל מיני דברים מול המראה. אומרת אבל לא משתכנעת. מדברת במילים מסויימות אבל מרגישה בדיוק את ההיפך. קבלה עצמית בתחת שלי. רע לי כמו שאני עכשיו ורע לי לעשות דיאטה. מלכוד אומלל.

אין לך סיכוי להצליח אם הגעת לרמת סבל כזאת! ואני אומרת את זה לא כדי לייאש אותך, אלא כדי להעניק לך נקודת מבט אחרת:

סבל הוא חוויה פנימית קשה. משא כבד שמאוד קשה לזוז איתו. יש לו הרבה סיבות ויש גם הרבה אפשרויות להתמודד איתו, אבל חשוב מאוד להקל את המשא הזה כי כשהוא עליך, את פשוט תקועה. תקועה במקום עם כל המטען הכבד הזה עליך.

איך עושים את זה? קודם כל נותנים מקום לחוויה הזאת של הסבל. היא אמיתית בשבילך. היא לגיטימית והיא שלך. פורטים את הסבל לחתיכות. ממה את סובלת? מה עושה כזו תחושה של קושי? לכל קוץ שנחשף אנחנו מחפשות דרך להוציא אותי בעדינות ואת החבישה שתתאים לו.

למה אני מתכוונת? הנה כמה דוגמאות נפוצות:

ציפייה לא ריאלית – אכזבות מגיעות כשיש ציפיות. לפעמים הציפיות האלו לא ריאליות. בכלל. וצריך לשחרר את הציפייה הזאת. אם יש לי ציפייה ברורה לגבי רמת הכנסה שאני רוצה או ציונים שאני רוצה לקבל וזה לא מותאם למציאות, אז הבעיה היא בציפייה שלי ולא בחוסר היכולת שלי לממש אותה. את חושבת שזו תקווה, אבל לפעמים ככה בדיוק נראה היאוש שלך.

שחרור מציפייה הוא תהליך של אבל, לא פחות, אבל הוא בהרבה מקרים התחלה של השלמה שעוזרת לך לזוז מהמקום בו את נמצאת. ציפייה שמקפיאה אותך, לא מיטיבה איתך. ייתכן וכרגע את לא מצליחה לפעול כי את יודעת שלא תגיעי ליעד שהחלטת עליו. יעד אחר, מתון יותר או אולי מותאם יותר, יאפשר לך תזוזה. יאפשר גם לשחרר את החוויה של אכזבה מתמדת מעצמך.

הכרה בכך שאין תגמול ראוי על מאמץ – מרבית הנשים שמגיעות אלי הן נשים מאוד מצליחות. הגיעו להישגים משמעותיים בחיים. אם את רגילה שמאמץ/השקעה = תוצאה, אז קשה מאוד לקבל שזה לא קורה בדיאטה. את רוצה, מנסה, משקיעה, והסדר הנכון של הגעת תגמול פשוט לא מגיע. הנה, מצאנו תחום שבו את מרגישה כמו תלמידה בינונית. מתאמצת מאוד ולא מצליחה. רוצה ולא יכולה. ההישגים קטנים ומגיעים מאוד לאט.

זה שובר משהו בהגיון שלך על העולם. כשאני אומרת את זה, את מבינה לגמרי למה אני מתכוונת. עכשיו רק נשאר לנו שתוכלי להרגיש את זה בנינוחות. לקבל את זה. לא קל בכלל. קבלה של מצב בו את לא מוכשרת בירידה במשקל מאפשרת הגיון בתהליך. היא גם מפתחת יצירתיות. האתגר מקבל פנים אחרות.

השוואות – זוועת הזוועות. מקור כל הרע. באמת. יש אנשים עם המון נטייה להשוות ויש כאלו עם פחות. בכל מקרה, בעולמנו, כשכל הזמן מראים אוכל, מדברים על דיאטות, יש שיח בלתי נפסק על הנושא, קשה להתעלם. בלתי אפשרי. צריך לפתח המון חוסן כדי להפוך את זה למשהו שלא חודר או לא מפעיל. כל אמירה/פרסומת/אירוע מהווים טריגר להשוואה. בהרבה מקרים יש סביבך אנשים שיודעים ללחוץ על הכפתור הזה בלי רחמנות. הבעיה מתעצמת כשהקולות האלו הופכים להיות קולות פנימיים. וואו, כמה ביקורת!

אנחנו כל הזמן רוצות לחזור אליך פנימה. לשמוע את הקולות ולהשאיר אותם בחוץ. לא לתת להם להפעיל אותך. ולא, הקול הזה לא מעלה אצלך מוטיבציה, הוא רק מחליש.

גברת ביקורת – שלום לך, מה שלומך? יש בך את דמות הפולנייה הקלישאתית שיש לה מילה רעה על כל דבר. גימוד של כל השתדלות, ספק בכל הצלחה.

אני יודעת שזה נשמע הכי ניו אייג', אבל אני מתעקשת שתתני לעצמך מחמאות ותראי את ההצלחות בלי ציניות. תעופי על עצמך קצת לפעמים, מה לא בסדר בזה? את מחזיקה את הפחד שאם תהיי מרוצה אז לא תרצי להשתנות? טעות! ככל שתחזקי את עצמך יהיה לך יותר קל לאסוף מעשים שבונים את ההצלחה שלך, יותר קל להתמקד. אז אני מכריחה אותך (ממש ככה) להגיד לעצמך על עצמך דברים טובים. לראות את המעשים המוצלחים שאת עושה. כל אירוע של תכנון, בחירה טובה, פעולה מיטיבה – הוא הצלחה. תשמחי בה. תעודדי את עצמך. אם להפחית ביקורת כל כך קשה לך, אז אולי לפחות תמצאי סיבות להחמיא לעצמך? ולמרות שנראה לך שלא, אני כבר אומרת לך, בלי להכיר אותך, שיש המון על מה. אין לי ספק בכלל. זו את שלא יודעת להסתכל, זו את שמפחדת לראות. אבל זה שם.

אין לי זמן, יש לי לחץ - את רוצה משהו מהיר, בוסט כזה שיעלה לך את המוטיבציה. אחרי זה את בטוח תצליחי "לשמור". בהרבה מקרים ה"בוסטים" האלה מנבאים נפילה כואבת. סורי, אבל הנסיון שלי אומר אחרת, גם מחקרים. אין קשר בין הצלחה, שמירה על טווח ארוך לבין מהירות הירידה. נהפוך הוא.

וחוצמזה, יקירתי, זה שאת רוצה, זה אחלה. באמת. אבל לגוף שלך יש את הקצב שלו. ואת לא מחליטה. את אחראית רק לפעולות שלך ולא לשום דבר אחר. בואי נתרכז בזה. היתר פשוט לא תלוי בנו.

אז נעים מאוד, ככה נראה סבל.

וככה אפשר להפחית אותו.