הגרמנים יימח שמם דופקים בדלת

הוא תמיד אוכל מהר. ממש מהר. לועס בעוצמה ולוקח עוד ביס לפני שהוא בולע. הפה תמיד מלא. ממש מלא. הוא מתחיל לנשום רק כשהצלחת ריקה.

אמא שלו תמיד העירה לו שיאכל לאט: "לאן אתה ממהר?" והוא בכלל לא ממהר, אבל הוא חייב לאכול מהר. הוא אוכל לאט רק ליד אנשים שלא נעים לו מהם. אבל לבד, הוא בולע כמעט בלי ללעוס.

והוא חייב לסיים את האוכל מפוצץ. הוא מרגיש כשהוא שבע. אבל אחרי ששבע, הוא חייב לאכול עוד משהו כדי להרגיש את הבטן נפוחה. הוא לא אוהב להרגיש מפוצץ, אבל רק ככה הוא נרגע ויודע שסיים. היום כבר אשתו מעירה לו: "בשביל מה אתה צריך את זה? עכשיו אכלת, אמרת שאתה שבע".

בבית תמיד היה שפע אוכל, תמיד בקשו שיאכל לאט, תמיד הציעו מנה נוספת.

צריך לאכול מהר כדי להספיק. צריך להתפוצץ כי מי יודע מתי יפגשו שוב אוכל. הידיעה הזאת והחשש הזה זורמים אצלו בדם. הם חזקים ממנו. המחשבות האלו רצות הרבה יותר מהר מכל מחשבה אחרת. זה הישרדותי. הגרמנים יימח שמם עלולים בכל רגע לדפוק בדלת.

"יש לי שפע של אוכל. הכל עומד לרשותי. יש לי עכשיו ויהיה לי אח"כ. תמיד יהיה לי. באפשרותי להשיג כל אוכל שאני רוצה. הכל זמין לי. אני קרוב לשובע בכל רגע נתון. אני יכול לנשום, אני יכול להאט ואני יכול לעצור. תחושת החוסר שלי היא לא אמיתית. אני מרגיש אותה, אבל היא לא המציאות. היא רק תחושה. אני בוחר להעניק לעצמי את כל האוכל שיש ויודע שהוא לא חייב להיות בתוך הגוף שלי."

#אכילהרגשית #דיאטה #ירידהבמשקל #שינויחשיבה #דימויגוף #מוטיבציה