טסט שמיני

מחר יש לי טסט. טסט שמיני. מה אומרים לעצמי לפני טסט שמיני? אמא שלי מנסה לחזק אותי. אומרת לי לנשום. לשכוח את כל הכשלונות. להתמקד רק בטסט הנוכחי. להניח שהטסטר הוא סה"כ איש מאוד נחמד גם אם הוא אנטיפת בזמן המבחן. להתרכז כדי לעשות מה שאני יודעת. לדמיין איך אני מצליחה לעבור אותו. לראות את עצמי קופצת מאושר כשיודיעו לי שעברתי. לוקחת את האוטו ונוהגת. נהנית מהנהיגה. זה מה שאני עושה לפני כל טסט. וזה לא עוזר בסופו של דבר.

אני נזכרת בכשלון הראשון. איך כולם אמרו לי שהרבה אנשים נכשלים בטסט ראשון, לא נורא. טסט שני בליינד את עוברת. ואם לא שני, אז שלישי. אחרי הטסט הרביעי אנשים נזהרו, חששו לשאול אותי מה קורה עם הרשיון. הפסקתי לספר. אני כבר לא מבקשת שיאחלו לי בהצלחה. עדיף שלא ידעו. כולם חושבים על זה כשהם רואים אותי, אין לי ספק. כל כולי מין פיל ורוד בלי אוטו שאף אחד לא מדבר עליו.

וקיבלתי עצות. הו, כמה עצות. יש מורה אחד במזרח ירושלים ש..., יש אחת שעושה היפנוזה לאנשים כמוני, המלצות לקחת תרופות הרגעה וריכוז לפני טסט, להחליף מזוזות... מה לא.

אני כזאת גרועה. אני כולי בושה. מי לא עובר כל כך הרבה טסטים? אני יודעת שצוחקים עלי מאחורי הגב, שההורים שלי מרחמים עלי, שהחברים שלי די מתעצבנים שאני אף פעם לא יכולה לנהוג, לפעמים לא בא לי לצאת איתם מרוב שזה לא נעים לי. הפרצופים הנדהמים והמזלזלים של כל מי ששומע שאני לא נוהגת. "את לא רוצה ללמוד נהיגה?" נו, באמת, לספר שאני כבר שנתיים וחצי לומדת? שכל הכסף שלי מעבודה הולך על זה? שיכולתי לטוס לחו"ל עם חברות במקום לקחת כל כך הרבה שיעורים? שאין דבר שאני יותר רוצה היום מאשר להיות עם רשיון?

חברנ שלי שואלת אותי: "באמת? הדבר שאת הכי רוצה היום בעולם הוא שיהיה לך רשיון?" אני לא מבינה מאיפה השאלה הזו מגיעה. איפה היא היתה עד עכשיו? על מה אני מדברת כבר שנה וחצי אם לא על זה וכמעט רק על זה?

"ואם הייתי יכולה עכשיו לעשות קסם או להפעיל פרוטקציה או לשלם שוחד למישהו כדי שתעברי את הטסט, מה היה קורה ביום למחרת?"

היא צוחקת עלי? מה אכפת לי איך הייתי משיגה רשיון? העיקר שאוכל לנהוג! להיות כמו כולם! עצמאית!

הגעתי אליה לטיפול מיד אחרי הטסט. נראה לי שנכשלתי שוב. או לא. אני לא יודעת איך נראה טסט מוצלח. אני לא בטוחה. אני מספרת שבמהלך הטסט חשבתי פתאום מה יהיה אם אני עוברת. אני כל כך מפחדת לנהוג. לא מבינה איך אנשים לוקחים על עצמם כזו אחריות. איך אני מסוגלת להסתכל במראות וקדימה והנה ילד ליד הכביש וחתול מזנק ואיפה הברקס ולמה מישהו מתקשר אלי עכשיו? גל של זיעה עלה והרגשתי קפואה בתוך גל חום. אם אני עוברת את הטסט, איך לעזאזל אני נוהגת? לבד באוטו? עם כל כך הרבה דברים שיכולים לקרות מסביב? ועם כל הכתבות האלו על תאונות? על נהגים שהורידו נהג אופניים או פגעו בילד? איך אני אחיה עם עצמי? ומה אם אעשה תאונה? אבא שלי יהרוג אותי. אם אני הורסת לו את האוטו, הוא לא יסלח לי בחיים. ואיך אהיה כשאנהג עם חברות? אם הן ירצו לשים מוזיקה, איך אגיד שאני מפחדת שזה יפריע לי להתרכז? איך אני יכולה לנהוג עם עוד אנשים באוטו, כאלו שמדברים בטלפון ובינם לבין עצמם? ואן אהיה ממש עייפה וארגיש שאני נרדמת?

פעם חשבתי שמה שאני הכי רוצה בחיים זה רשיון. היום אני הכי רוצה זה ללמוד להפסיק את כל הקולות האלו שלא סותמים את הפה. הם כולם בראש שלי. הם מנהלים את העיניינים. לא מקשיבים לי בכלל. אני רוצה לנהל אותם!להחליט עליהם! להיות מסוגלת ליצור לעצמי שקט.

זה לא שאין לי יכולת לנהוג. אין שום דבר דפוק ביכולות שלי. אלו דברים אחרים שמונעים ממני לנהוג. ולא רק שהם לא נעלמים עם הזמן, הם רק הולכים ומתעצמים בגלל שאני נכשלת שוב שוב, אני מתרגלת לפקפק ביכולות שלי כנהגת, כאדם. אלו הקולות האלו, שמפקפקים בי, מפחידים אותי, לועגים לי, מנהלים אותי.

האם הקשיים שלי היו קיימים בעוצמה כזו אם הייתי מטפלת בהם לפני שהייתי עוברת את הטסט השני?

את זה אף פעם לא אדע.

אבל סוף סוף אני מתחילה להבין למה אני נכשלת. אני עובדת כדי להפסיק את זה. אני אלמד לנהל את הקולות שבראש שלי ולבטוח בעצמי ואז אצליח. הבושה בעצמי הולכת ויורדת. יש לי תקווה. סוף סוף. וגם רשיון יהיה לי. כשיגיע הזמן.

#מוטיבציה #דימויגוף #שינויחשיבה #ירידהבמשקל #אכילהרגשית #דיאטה