דיאטת קניות

דיאטת קניות? יש דבר כזה. ת'כלס, ממש דומה לכל דיאטה אחרת. הדיאטה הזו יכולה לגרום לך לתחושת מסכנות או להעניק לך תחושה של שליטה אמיתית והרגשת שפע. כמו שתמיד אני אומרת (פולנייה זה כאן): נקודת המבט היא בחירה. הבחירה הזו, הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו חייב להיות פנימי. אין "קופי פייסט" מאחרות כי לכל אחת הדרך שלה. אני מציעה לך כרגע נקודת התבוננות מסויימת. את בוחרת מה וכמה את לוקחת ממנה, אם בכלל.

טוב, ההקדמה הייתה מספיק ארוכה, אז לת'כלס: למה את עכשיו בקניון? שעמום? בדידות? קבעת לקפה עם חברה? כי גשם? כי לא היה לך מה לעשות עם הילדים? כי יש משהו ספציפי שאת צריכה לקנות? כי יש לך עודף כסף ?(אני רצינית, אולי קיבלת מזומן במתנה ואת רוצה לבזבז אותו על משהו שלא נחוץ לך בכלל אלא סתם בא לך?. זה יכול לקרות. לא לי, אבל אולי לך...) - תבדקי עם עצמך מה הסיבה. האם תכננת לקנות משהו? מה? באיזה סכום? האם תכננת בכלל להוציא סכום כסף כלשהו? הוצאת יותר או פחות? האם את יכולה להסתובב בלי להוציא שקל, ועדיין לקבל מהסיבוב הזה את מה שרצית? כשאת קונה משהו, האם את מתחשבת במצבך הכלכלי? האם את מקציבה לעצמך סכום שהוא סביר מבחינתך? האם את עומדת בו? האם את מתכננת לא להוציא שקל אבל מגלה שהוצאת מאות שקלים? האם מה שקנית באמת נחוץ לך? איך הסתדרת בלעדיו עד כה? עד כמה הוא ישמש אותך מעכשיו? כמה עונג הקנייה נותנת לך? בלי קשר למה שקנית! עד כמה את אוהבת את הפעולה הזו של שליפת אשראי ויציאה עם שקית מהחנות? עד כמה את נהנית להסתובב עם השקיות ולחזור איתן הביתה? להוציא את התכולה? האם את גאה במה שקנית? משתמשת בו מיד? האם את מסתירה ממישהו את מה שקנית? נהנית לספר לכולם? מחפשת אולי את תחושת הקנאה שלהם? האם את מרגישה אחרי הקנייה בושה? אשמה? האם את יודעת בזמן הקנייה שזה לא נחוץ לך ואת לא יכולה להרשות את זה לעצמך? האם יש תחושת "דווקא"? האם את מרגישה קנאה בכאלו שקונים אם את לא קונה? עד כמה זה מעסיק אותך? עד כמה הכניסה לקניון מעוררת בך את הצורך לקנות?

נראה פתאום מורכב נורא? למי שבאמת יש חשבון בנק בפלוס תמידי, אין כל בעיה לקנות ככל שהיא רוצה. בדר"כ, אם תשימי לב, לאלו שיש (באמת) גב כלכלי חזק, אין את התחושה הזו שהן חייבות עכשיו. הן יודעות שהן יכולות לקנות את המוצר הזה בכל הזדמנות. למי שיש "בעיית נזילות" בחשבון העו"ש, או, לא להבדיל בכלל, למי שיש נטייה לקנות הרבה מעבר למה שהיא צריכה או יכולה להרשות לעצמה... כל קנייה מכניסה אותה עמוק יותר למערבולת של הוצאות, השפעה על הקרובים עליה, בושה, אשמה, מועקה, יסורי מצפון, מרירות ו... להוסיף?

בהרבה מקרים, דוקא החוסר יוצר את הצורך האדיר הזה בתחושת שחרור, וזה מלכוד שקשה לצאת ממנו.

חלק ניכר ממה שציינתי לעיל, אני יכולה לתאר בבירור כ"קנייה רגשית". אנחנו עושות את זה כל הזמן וכל אמצעי הפרסום עובדים על זה. חזק. וזה מצליח להם ברוב המקרים.

נו, אז איך עושים דיאטה? אני יכולה להראות לך שאין מספיק כסף בחשבון הבנק ושאת את לא צריכה את המוצר הזה. אבל (!!!), אם את קונה כי את מרגישה ריקנות או שיש לך צורך גדול בפיצוי, אז מה תעשי בלי הקניות? בלי האוכל? מה תעניקי לעצמך כדי להקל על עצמך? איך לא תרגישי מסכנה כי את מונעת מעצמך? איך לא תרגישה חלשה וטפשה כשאת לא מצליחה שלא לקנות?

יש משהו עמוק בתחושה ש"אני יכולה לקנות לעצמי הכל, וזה אומר שאני לא חייבת דוקא את זה, ודוקא כרגע". יש תחושה טובה שיכולה לעלות רק מהסתובבות בחנות, מדידה, הסתכלות, התענגות על תחושת הבד, ההמולה, הדיסקוס על עצמך או עם חברה על "כמה זה משתלם? ו"כמה זה יפה" ו"איזו איכות נמוכה יש לבד". ספיגה של דברים שאולי בגללם באת ואין שום צורך לקנות בשבילם. יש עונג במציאה של משהו קטן, פשוט וזול שיכול לתת סיפוק גדול. משהו אישי, עם הומור פנימי. אולי משהו לתת למישהו שאת אוהבת? כובע צמר? תחתונים? מחברת? לק? מדבקות? שיחה נעימה עם מישהו שפגשת?

אפשר ללמוד לעבור את הסיור בקניון כחוויה שונה לגמרי ממה שאת מרגישה כיום.

אפשר ללמוד לעבור ארוחות שלמות כחוויה שונה לגמרי ממה שאת רגילה כיום.

זו בחירה אחרת. והבחירה הזו צריכה להיות ממקום טוב. לא כי אסור ולא כי אי אפשר, אלא כי הרשות נתונה להכול, ואני יכולה לבחור את מה שהכי טוב לי בשמחה ובאהבה עצמית.