אני שמנה* - מה עכשיו?

*ורק שיהיה ברור - בהחלט אפשר להיות שמנה ומרוצה מהגוף שלך. הכתוב מתייחס רק למי שלא מרוצה.

מכירה את ה FLIGHT, FIGHT, FREEZE?

לברוח - אומר שאני מחליטה לא להתייחס לזה. מתעלמת מהקושי והכאב שלי, מכסה אותו, מסתירה אותו, מרכיבה לעצמי סיפור שמאפשר לי לא להתמודד. זו תגובה לגיטימית כמו כל תגובה אחרת. זה תגובה אפשרית לקושי גדול, לתחושת איום, לכאב.

להלחם - זה להחליט שאני נכנסת בזה בכל הכוח. כל יומי, מרצי, הכסף שלי, הזמן - הכל מופנה ללחימה במשקל, בגוף. זה דורש את כל האנרגיות שלי, אבל בעיקר מציב אותי בתחושת דחיפות, לחץ, פעולה אל מול איום. דמייני כל לחימה שאת מכירה, מסרט, מזכרון או מסיפור: ככה זה נראה. וגם אסור להרפות. להרפות משמעו מוות, כניעה, תבוסה. חייבים להמשיך בכל מקרה. אין מצב אחר.אי אפשר אחרת.

אני רוצה להאיר את תחושת השיתוק.

שיתוק מתרחש כשיש רצון לתנועה, לפעולה, ללקיחת אחריות אבל אין מסוגלות.

שיתוק רגשי דומה לשיתוק פיזי - המוח "מצווה" על הגוף לפעול, אבל הגוף פשוט לא נענה. משהו שבור בתקשורת או בחלק של הגוף שצריך לבצע.

שתי סיבות עיקריות יש לתחושת שיתוק:

1) תחושת חולשה רגשית. אין כוח להתחיל תנועה, האנרגיות כולן מופנות למקומות חשובים יותר, דחופים יותר, קריטיים יותר בעינינו. המטרה החשובה שלפנינו, דחופה וכואבת ככל שתהיה, דורשת פעולה, צעד לכיוון, שאין לך כרגע יכולת לבצע.

אפשרות אחרת היא הכאב שהפעולה הזו תיצור בחיים שלנו. ב"דיאטה", את נאלצת לוותר על האוכל כמשהו שמרגיע אותך. את מרגישה שאני לא יכולה לוותר על המקום החם והמרגיע הזה. שבלעדיו, חייך יהיו גרועים. הגוף, את, לא רוצה להכאיב לעצמו, ולכן נמנע מפעולה.

אין לי כוח לזה. פשוט אין לי כוח. העבודה דורשת ממני כל כך הרבה, המתבגרת ממררת את חיי. להתחיל גם להקפיד על כל מה שנכנס לפה שלי? לא מסוגלת. אני מרגישה רע עם הגוף שלי, מרגישה רע עם האכילה שלי, יודעת שאני עושה לעצמי נזק וזה עוד יותר מעציב אותי. אבל פשוט אין לי כוח. זה כואב לי. מאוד. בכל בוקר שאני רואה את עצמי במעלית אני מתבאסת נורא. רואה אישה זקנה ומוזנחת. אם הייתי נראית אחרת ואם הייתי אוכלת יותר בריא ומסודר היה לי קל בגוף ובנשמה. הייתי מרגישה שאני מטפלת בעצמי, חיה ממש ולא רק שורדת את היום. אבל אין לי כוחות לזה. פשוט אין.

2) המטרה נראית גדולה, רחוקה, מאיימת או בלתי אפשרית. מולה את מרגישה תחושת אפסיות. פשוט אין תקווה שתוכלי להשיג אותה. את רוצה ואפילו יכולה להתחיל לפעול, אבל את כל כך משוכנעת שלא תשיגי את המטרה, ש... מה הטעם? אם את חושבת שהיא בלתי אפשרית אז את פשוט לא רוצה להתחיל.

איך, לעזאזל, אני יורדת 30 ק"ג? אין סיכוי! פעם אחרונה ששקלתי 30 ק"ג פחות היתה לפני 3 לידות ו17 שנים. זו המטרה שלי, לחזור למידה 40. אם אני לא יכולה להגיע לזה, וברור שאני לא יכולה, מה הטעם בכלל להתחיל איזשהו שינוי? ואל תגידו לי שלרדת 6 ק"ג זה גם משהו. שטויות במיץ. 6 ק"ג כמעט לא יראו עלי ואני לא מתכוונת להתאמץ בשביל זה. בקיצור - חרא לי ואין לי תקווה.

אישה בתחושת שיתוק לא רוצה ולא מסוגלת להצטרף לשום תוכנית דיאטה. לא מסוגלת אפילו להתחיל פעולות פשוטות כי "מה הטעם?" ו"אין לי משאבים לזה".

אז מה כן? להישאר ככה? זה מייאש, מעציב, מקטין, מחליש!

פה נעוץ ההבדל בין טיפול רגשי באכילה לבין דיאטה.

מה אין בטיפול רגשי באכילה? אין את כל האמירות הריקות של "שימי את עצמך בראש סדר העדיפויות" (הראש הזה תפוס בדברים אחרים), "תאהבי את עצמך" (אבל אני לא סובלת את ההתנהגות שלי ואני דוחה את עצמי), "זה רק עניין של החלטה" (באמא שלך? איך אני יכולה להחליט בתוך כל הרעש הזה שיש לי בראש?), "כל אחת יכולה" (אבל אני לא כל אחת. אני - אני), הכי גרוע - "אם אני רזיתי , גם את תרזי" (אם את הצלחת, זה אומר רק שאת הצלחת. אין לזה קשר אלי, יקירתי) והכי נדוש - "שיטה שבה את אוכלת הכל ויורדת במשקל" (נו באמת, גם היום אני אוכלת הכל... מה זה "הכל" אצלך? כל מקרר הירקות של הסופר? תודה רבה לך, בהצלחה עם הקולרבי).

מה יש? יש הכלה של הקושי שלך. כי הקושי הזה נוכח וקיים. אם תתעלמי ממנו, הוא יצוץ. אם תיכנעי לו, אזי ויתרת על משהו שחשוב לך. אם תתנגדי לו, את פוגעת בדברים אחרים בחייך. אם נכיר בו - נוכל למצוא אילו פעולות אנחנו יכולות לעשות עם הנוכחות שלו. זו הפרשנות של קבלה/ACCEPTANCE: זה המצב, מה אני יכולה לעשות בתוך המצב הזה?

פעולה אחת, קטנה ככל שתהיה, אבל שתגרום לי להרגיש שאני בעשייה. שאני מתקדמת למען המטרה שלי. שאני מצליחה לעשות. שאני פועלת עם הקושי שלי. שהתחלתי. מחוייבות/COMMITMENT: אני פועלת כל הזמן למען הערך של שיפור חיי ודאגה לגופי. בלי קשר לגודל השינוי שאני עושה, אני בעשייה.

בטיפול (מבוסס על תרפיית קבלה ומחוייבות ACT) אנחנו כל הזמן עובדות על קבלת המצב ועל פעולה מחוייבת למען הערכים שקבענו. משקל הוא לא ערך ולכן כל מטרת הטיפול משתנה. ערך הוא "לפעול למען הבריאות שלי", "לאהוב את המראה שלי", "להוסיף פעולות שמעניקות לי שמחה", "ללמוד לנהל את האכילה שלי בצורה מיטבית" "להרגיש טוב בגוף שלי", וכמובן שיש מגוון גדול של ערכים שיחודיים לך. זה גם דבר שבהחלט יכול להשתנות והתפתח עם הזמן.

כל צעד שאנחנו עושות למען הערכים שלך משפר את חייך. כל רגע בו את מצליחה להכיל את הקושי שלך עם הידיעה שהוא לא משתק אותך, הוא רגע של הישג.

האם זו שרצתה לרדת 30 ק"ג, אכן תצליח להגיע למידה 40? האמת היא שסביר להניח שלא. האם היא תרד במשקל בכלל? סביר להניח שכן, אין לי מושג כמה ותוך כמה זמן. האם היא תרגיש טוב יותר עם האכילה שלה, עם הגוף שלה, עם עצמה? כן. זה בפירוש יתקיים. ובמובן הרחב הזה היא תשפר את איכות חייה.

והאם זה לא העיקר? להרגיש יותר טוב? עם הגוף שלך, האכילה שלך, הבריאות שלך, איתך?